בימי חול בתשע ורבע, ובשבתות בתשע וחצי, נשמע צלצול של פעמון יד ברחוב הצר שמאחורי השוק המקורה. זהו פעמון פליז קטן עם ידית עץ, מן הסוג שמורה השתמשה בו פעם כדי לסיים הפסקה, ומצלצל בו מי משני האופים שידיו מקומחות באותו רגע. פירוש הדבר שהנגלה השנייה יצאה מהתנור. כך הוא מודיע ברחוב הזה כבר זמן רב יותר מכפי שאחד מהם חי.
נדמה שאיש מתחת לגיל חמישים אינו יודע זאת. התושבים הצעירים חושבים שהפעמון הוא תוספת נחמדה, קצת תיאטרליות בשביל המבקרים. המבוגרים לובשים את מעיליהם.
הנגלה הראשונה והנגלה השנייה
הנגלה הראשונה במאפייה מיועדת למי שיוצאים לדרכם: לעובדים, להורים שממהרים להסיע את הילדים לבית הספר, לכל מי שאוכלים בעמידה. היא יוצאת בשש ונחטפת עד שבע. הנגלה השנייה מיועדת למי שנשארים. זה הלחם לארוחת הצהריים, הלחמניות לאישה הזקנה בקומה השלישית שכבר אינה עולה במדרגות לפני עשר, הכיכר ששכנה נושאת למעלה בשבילה.
הפעמון קיים מפני שהנגלה השנייה היא הבטחה מסוג אחר. הלקוחות שלה אינם עוברים ליד החנות בדרכם לאנשהו; צריך לקרוא להם. לפני הטלפונים, לפני שלמישהו היה שעון במטבח שאפשר לסמוך עליו, צליל היה הדרך היחידה להודיע לרחוב שמשהו חם מחכה בו.1
שעון שהוא צליל
אני אוהבת שהפעמון מציין את הזמן בלי להראות אותו. אי אפשר לקרוא אותו, רק לשמוע, והוא נשמע אחרת מכל חלון: חד בפינת הרחוב, עמום מעבר לחצר, כמעט לא נשמע בקומות העליונות, שם אנשים תמיד סמכו על מי שגרו מתחתיהם שיעבירו את הידיעה למעלה. כך הוא מודד לא רק את השעה אלא גם את הרחוב, את עומקו ואת רוח השכנות שבו.
כששאלו את האופים לפני כמה שנים אם יפסיקו לצלצל בו עכשיו שלכולם יש טלפון, אמר המבוגר מבין השניים שיפסיק כשהלחם יחדל להיות מוכן. זו הייתה תשובה טובה יותר מכפי שהשאלה הייתה ראויה לה.2
הערות
-
שעוני מטבח הם נושא שיופיע בהמשך הסדרה, או לפחות קרוב משפחה שלו. הם כמעט אף פעם לא מראים את השעה הנכונה, וכמעט אף פעם לא סומכים עליהם — וזה לא אותו הדבר.
-
אני הייתי זו ששאלה. קיוויתי לציטוט על מסורת. קיבלתי אחד על לחם, שזה אותו הדבר, רק מועיל יותר.
|