החופשה הארוכה של סימן הפסקה

סימן הפסקה ¶ פתח פעם כל מחשבה חדשה באותיות אדומות. אחר כך השאירו המדפיסים מקום בשבילו ולא שבו עוד. על רוח הרפאים שבתחילתה של כל פסקה.

מאת Ilse Marrow · דקה אחת · לקריאה באתר

הביטו בתחילתה של כל פסקה בספר מודפס ותראו חלל קטן וריק: הזחה. הוא נראה כמו לא־כלום, וזה פחות או יותר מה שהוא. זה המקום שבו היה פעם סימן.

הסימן הוא סימן הפסקה, ¶, האות ההפוכה והמוכפלת שמעבדי תמלילים עדיין מציגים כשמבקשים מהם לחשוף תווים נסתרים. במשך תקופה ארוכה בתולדות הכתיבה הוא כלל לא היה נסתר. הוא ניצב בראשיתה של מחשבה חדשה, צויר לעיתים קרובות באדום, והודיע לקוראים שטיעון אחד הסתיים ואחר החל.

אות שהפכה לסימן

סימן הפסקה החל את דרכו כאות. סופרים שכתבו בלטינית סימנו חלק חדש, capitulum, באות C, ובמרוצת מאות השנים נוספה ל־C משיכה אנכית, ואז שנייה, והקערה שלה התמלאה, עד שכבר לא נראתה כלל כמו אות אלא כמו דגלון שחור קטן.¹ לעיתים קרובות הוסיפו אותו לאחר שהטקסט נכתב, בידיו של אדם אחר ובדיו אחר: המאדים, שתפקידו היה להוסיף את האדום.

חלוקת העבודה הזאת היא המקום שבו התחילו הצרות. הסופר היה משאיר בתחילתו של כל חלק מקום שהמאדים ימלא. כשהדפוס הגיע, המדפיסים שמרו על המנהג: הם סידרו את הטקסט השחור והותירו מקום ליד שתוסיף את הסימנים האדומים אחר כך. אלא שהידיים, יותר ויותר, לא באו.² ספרים יצאו לאור כשהרווחים ריקים. הקוראים התרגלו לרווחים. בסופו של דבר הרווח עצמו היה לסימן.

ההזחה כרוח רפאים

אני מוצאת שזה אחד הסיפורים הנוגעים ללב ביותר בתולדות הדף. כל פסקה מוזחת שקראת אי־פעם נושאת בראשה היעדר קטן, קווי המתאר של סימן אדום שאיש לא צבע. כבר חמש מאות שנה אנחנו קוראים את רוח הרפאים של סימן הפסקה וקוראים לה שטח לבן.

הדפים האלה מחזירים מעט מן האדום. לכל פסקה במסה יש מספר בשוליים, בדיו השני, והמילים הראשונות בכל מסה מודפסות באדום, כפי שהמאדים היה מסמן את המקום שבו טקסט מתחיל. אין כאן נוסטלגיה. מספר מועיל: הוא מאפשר לקוראת להצביע על המקום המדויק שבו היא חולקת עליי. אני חושדת שלשם כך נועדו תמיד הסימנים האדומים.