<?xml version="1.0" encoding="UTF-8"?><rss version="2.0" xmlns:content="http://purl.org/rss/1.0/modules/content/"><channel><title>Tidetable</title><description>Tidetable: מסות ואיגרות מאת Ilse Marrow על הדברים שמסמנים את הזמן, מלוחות הזמנים של המעבורות ועד לפעמוני האופים. איגרת ביום ראשון הראשון בחודש.</description><link>https://journal.folionine.com/he/</link><language>he</language><item><title>הכדור שנופל באחת</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/the-ball-that-falls-at-one/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/the-ball-that-falls-at-one/</guid><description>מאז 1833 נופל כדור אדום במורד תורן בגריניץ&apos; באחת. זו הדרך האיטית ביותר שהומצאה אי־פעם כדי למסור את השעה, וגם הכנה ביותר.</description><pubDate>Wed, 04 Nov 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;בכל אחר צהריים&lt;/span&gt;, חמש דקות לאחת, כדור אדום עולה עד מחצית התורן שעל גג בית פלמסטיד בגריניץ’, ועוצר. שתי דקות לאחת הוא עולה עד ראש התורן. בדיוק באחת הוא נופל.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; זה כל המופע, והוא נמשך מאז 1833.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;ביום חמישי שבו הלכתי לראות אותו היינו כארבעים איש בחצר שמתחתיו, רובנו מחזיקים טלפונים ומצלמים כדור עושה את מה שכדורים עושים.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;באתי לראות שעון בלי לוח. כדור זמן מוסר את השעה פעם ביום, לכל מי שיכול לראות אותו, והוא עושה זאת בלי קול. הוא אינו מתקתק, אינו מצלצל ואין לו מחוגים. במשך חמש דקות הוא מתכונן, ואז, בתוך פחות משנייה, הוא אומר לך דבר מדויק.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; הוא נבנה למען אנשים שהשנייה הזאת הייתה נחוצה להם יותר מכל דבר אחר שהשעון יכול היה לומר.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;שעון-לאוניות&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;שעון לאוניות&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;האנשים שלמענם נבנה היו על הנהר. בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה היה התמזה, במורד הנהר מגריניץ’, מלא אוניות שעמדו להפליג לחודשים בים, וכל אחת מהן נשאה כרונומטר: שעון כבד, שקפיציו כוונו בקפידה, בתוך תיבה על מתלה גימבלים, מכוון לשעת גריניץ’ ושומר עליה, ככל האפשר, לאורך כל ההפלגה.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הסיבה היא קו האורך. נווט יכול למצוא את שעת הצהריים המקומית לפי השמש, ברגע שבו היא מגיעה לנקודה הגבוהה ביותר, בכל מקום שבו האונייה נמצאת. אם הכרונומטר מראה ששעת הצהריים המקומית הגיעה בגריניץ’ בשתיים ורבע, האונייה נמצאת שני רבעי שעה ורבע מסיבוב כדור הארץ מערבה; ומכיוון שכדור הארץ מסתובב חמש־עשרה מעלות בשעה, מדובר בשלושים ושלוש ושלושה רבעים מעלות מערבית לגריניץ’. כל ארבע דקות של הפרש הן מעלה אחת. השיטה פשוטה. הכול תלוי בשעון.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לכן השעון חייב להיות מדויק, או לפחות לסטות באופן ידוע.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;3&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; שגיאה של שנייה בכרונומטר פירושה טעות של חמש־עשרה שניות קשת במיקום, שעל קו המשווה הן כרבע מיל ימי.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;4&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; שעון שסוטה בכמה שניות ביום יזיז את האונייה בשקט, בתוך חודש, כמה מילין; וההבדל בין כמה מילין הוא ההבדל בין פתח הנמל לסלעים שלצדו.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לפני הכדור, רב־חובל שרצה לבדוק את הכרונומטר שלו מול שעוני גריניץ’ היה צריך לשלוח אותו לחוף, או לשלוח קצין ראשון עם שעון כיס להשוואה מול שעוני המצפה, ואז לחתור בחזרה עם התוצאה. אף אחת מהאפשרויות אינה טובה למכשיר עדין. כדור הזמן הפך את הבעיה על פיה: במקום להביא את השעונים אל השעה, הוא שלח את השעה אל השעונים, מעל מים פתוחים, במהירות האור.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הרעיון היה של קצין בצי, רוברט וואוצ’ופ, שהציב את הכדור הראשון בפורטסמות’ ב־1829. ארבע שנים לאחר מכן התקין האסטרונום המלכותי, ג’ון פונד, את הכדור שבגריניץ’, על גג בית פלמסטיד, המבנה העתיק ביותר במצפה; ומאז הוא נופל, למעט הפסקות בשל סערות ותיקונים.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;למה-באחת-ולא-בצהריים&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;למה באחת, ולא בצהריים&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;צהריים נראית השעה המתבקשת. זו השעה שהאסטרונומים מודדים, השעה שהשמש עצמה מסמנת. בדיוק משום כך לא בחרו בה. בצהריים היו האסטרונומים של גריניץ’ עסוקים במכשירים שלהם, מודדים את הזמן שבו השמש חוצה את קו המרידיאן, ואיש לא יכול היה להתפנות להפעלת הכדור. השעה אחת נתנה להם שעה לסיים, לבדוק את השעון ולעלות לגג.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;השעה המוזרה הזאת השתרשה. כדורי זמן בנמלים אחרים הלכו בעקבות גריניץ’ ונפלו באחת, ואילו בארצות הברית, החל ממצפה הצי בוושינגטון ב־1845, רוב הכדורים נפלו בצהריים.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;5&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; איש לא ממהר היה מתכנן אות זמן ציבורי סביב שעת ארוחת הצהריים של צוות קטן. אבל זה מה שהיה האות: לא הפשטה שהורדה מן השמיים, אלא הבטחה שנתנו אנשים מסוימים, שיימצאו בראש בניין מסוים ברגע מסוים.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני אוהבת את חמש דקות האזהרה יותר מאשר את הנפילה עצמה. בחמש דקות לאחת הכדור עולה עד מחצית התורן, וזו ההוראה: הפסיקו את מה שאתם עושים, מצאו את התורן, פתחו את הכרונומטר והכינו את העיפרון. בשתי דקות לאחת הוא עולה עד ראש התורן, ואתם צופים בו. האות אינו הרגע שבו הכדור מגיע למטה, אלא הרגע שבו הוא מתחיל לנוע. מי שמסיט את מבטו באחת ומחזיר אותו כעבור רגע כבר החמיץ אותו, ואין הזדמנות שנייה עד מחר.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;התותח-והכדור&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;התותח והכדור&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;ערים אחדות העדיפו רעש. באדינבורו יורים תותח מן הטירה באחת מאז 1861, וכך עושים גם היום, חוץ מימי ראשון ומכמה חגים. התותח פועל בערפל, בניגוד לכדור, והוא מגיע גם אל מי שאינם מביטים בגג הנכון. יש לו פגם אחד, שכל מי שחי באדינבורו לומד במוקדם או במאוחר: הקול איטי.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הקול עובר באוויר במהירות של כ־343 מטרים בשנייה בטמפרטורת החדר. אם עומדים קילומטר מהטירה, הרעם מגיע באיחור של שלוש שניות; במרחק שני קילומטרים, שש שניות. לכיוון שעון מטבח אין לכך חשיבות. לכיול כרונומטר זו קטסטרופה, אלא אם יודעים את המרחק ומחסרים את זמן העיכוב.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;6&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; לרכבות היה רעש משלהן.&lt;/p&gt;
&lt;blockquote lang=&quot;en&quot; dir=&quot;ltr&quot; style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 16px;border-left:2px solid #b3241b;font-style:italic;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;The startings and arrivals of the cars are now the epochs in the village day. They go and come with such regularity and precision, and their whistle can be heard so far, that the farmers set their clocks by them, and thus one well-conducted institution regulates a whole country.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;Henry David Thoreau, &lt;em style=&quot;font-style:italic;&quot;&gt;Walden&lt;/em&gt; (1854), “Sounds”&lt;/p&gt;
&lt;/blockquote&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;תורו כתב על הקו שעבר ליד בריכת וולדן, במסצ’וסטס. לחקלאים שם לא היה מצפה; היה להם שריקה, שאיחרה בהתאם למרחק מגוריהם מן המסילה. אדינבורו פתרה את אותה בעיה באמצעות שני האמצעים: כדור זמן על אנדרטת נלסון בגבעת קלטון, שאוניות בפירת’ אוף פורת’ יכלו לראות, ותותח לכל השאר.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כדור רואים, לא שומעים. מעברו השני של הנהר בגריניץ’, האור מגיע בתוך מיליוניות השנייה — עיכוב ששום מלח לא היה יכול למדוד. לכך התכוונתי כשאמרתי שהוא כן. אין בכדור דבר שצריך לתקן בגללו. מי שרואה אותו מתחיל ליפול רואה זאת באותו רגע כמו כל אחד אחר, בכל מקום שבו הוא עומד, כל עוד הוא מסוגל לראות אותו בכלל.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;גם לכדור יש פגמים משלו. אי אפשר לראות אותו בלילה, בערפל או בגשם כבד, ובימים סוערים מאוד לא מעלים אותו, משום שכדור שנע מעלה ומטה על תורן בסערה מסכן את התורן ואת האנשים שמתחתיו. אפשר לירות בתותח בכל מזג אוויר. צריך להאמין לכדור, ואולי משום כך נותרו מעטים כל כך.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;חוטים&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;חוטים&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הטלגרף שינה את מהותו של כדור הזמן. עד בערך 1850 יכול היה כדור לדווח רק את שעת השעון שלצדו. באמצעות חוט, הוא יכול היה לדווח את שעתו של שעון המרוחק ממנו מאוד, בלי שמישהו במקום יצטרך לדעת מה השעה.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הדוגמה הטובה ביותר נמצאת בדיל, בחוף קנט, שם המתינו אוניות בדאונס, המים המוגנים שבין החוף לבין שרטוני גודווין, לרוח שתישא אותן במורד התעלה. ב־1855 הותקן כדור זמן במגדל איתות ישן של האדמירליות שעל קו החוף, ומאותו רגע הוא נפל באחת, כשאות חשמלי הגיע מגריניץ’, במרחק של כמאה קילומטרים. השומר בדיל העלה אותו בחמש דקות לאחת ובשתי דקות לאחת, בדיוק כמו בגריניץ’, ואז המתין לחוט שישחרר אותו.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;7&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; הוא פעל לסירוגין עד 1927.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הרכבות כבר גילו שקל יותר לנהל את כולן לפי שעה אחת מאשר לפי שעות רבות. החל מנובמבר 1840 שמרה חברת הרכבות Great Western על שעת לונדון בקו שלה, וב־1847 המליץ בית המסלקה של הרכבות שכל החברות החברות בו יעשו כך. במשך זמן מה פעלו בבריטניה שתי שעות במקביל: שעת הרכבת, והשעה שהשמש העניקה לכל עיירה. בשעון שעל בניין הבורסה ברחוב קורן בבריסטול יש עדיין שני מחוגי דקות, שההפרש ביניהם כעשר דקות: אחד לבריסטול ואחד ללונדון. שעת גריניץ’ לא נעשתה לשעה החוקית של בריטניה הגדולה עד 1880.&lt;/p&gt;
&lt;blockquote lang=&quot;en&quot; dir=&quot;ltr&quot; style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 16px;border-left:2px solid #b3241b;font-style:italic;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;There was even railway time observed in clocks, as if the sun itself had given in.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;Charles Dickens, &lt;em style=&quot;font-style:italic;&quot;&gt;Dombey and Son&lt;/em&gt; (1848), chapter 15&lt;/p&gt;
&lt;/blockquote&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;דיקנס כתב זאת כתלונה, על שכונה בלונדון שנקרעה לגזרים למען מסילת רכבת. כיום, אלה מילים שמתארות היטב את מה שעשו כדור הזמן והחוט שלו: השמש לא נכנעה, אבל שעון בבניין שעל גבעה גבר עליה.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;לשם-מה-כדור-הזמן-כיום&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;לשם מה כדור הזמן כיום&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הרדיו הפך את כדור הזמן למיותר. מ־1924 שידר ה־BBC שישה צלילי איתות קצרים לפני השעה העגולה, ואונייה יכלה לשמוע את גריניץ’ בכל מקום שבו קלטה את האות — בערפל, בלילה, בלי לראות שום תורן. את הכרונומטרים כיוונו לפי הרדיו, אחר כך לפי לוויינים, וכיום רוב העולם מקבל את השעה משעונים אטומיים בלי לחשוב על כך, כחלק מהטלפון שבו צילמו את הכדור.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;ובכל זאת הכדורים ממשיכים ליפול. בליטלטון, נמל העיר כרייסטצ’רץ’ בניו זילנד, תחנת כדור זמן שנבנתה ב־1876 ניזוקה ברעידות האדמה של 2010 ו־2011, והמגדל שלה קרס ברעידת משנה באותו יוני. הוא נבנה מחדש ונפתח שוב בנובמבר 2018.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;8&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; איש בליטלטון לא נזקק לו כדי לכוון כרונומטר. ובכל זאת בנו אותו מחדש, כפי שמתקנים שעון שהיה שייך לסבא או לסבתא: לא מפני שצריך אותו כדי לדעת מה השעה, אלא מפני שזה השעון שתמיד עשה זאת.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כדור הזמן המפורסם ביותר בעולם כלל אינו מראה את השעה. מאז הלילה האחרון של 1907 מורידים כדור במוט בטיימס סקוור בניו יורק כדי לציין את תחילתה של השנה החדשה. זהו כדור זמן שהפכו על ראשו: הוא נע באיטיות במשך דקה ומגיע בחצות, במקום להמתין בראש המוט ולצאת לדרך באחת. אבל התחביר זהה. כולם מביטים בדבר אחד, ברגע אחד, ומסכימים.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;חמש-דקות-של-אזהרה&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;חמש דקות של אזהרה&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;נשארתי בחצר אחרי שהכדור נפל. רוב הקהל הסתלק מיד, כמו אחרי מופע זיקוקים. הכדור נח בתחתית התורן, ואיש שעמד לידי בדק את שעונו מולו, ואחר כך, נדמה לי, מול הטלפון שלו, והנהן לעצמו כאילו שניהם עברו את הבדיקה.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הכדור לא באמת נותן את השעה. לכל מי שהיה בחצר הזאת הייתה בכיס השעה המדויקת עד אלפית השנייה. הוא נותן דבר נדיר יותר: חמש דקות שבהן כמה זרים מסכימים להביט באותו הדבר, ואז רגע אחד שהוא בדיוק אותו רגע לכולם. האזהרה חשובה יותר מן הנפילה. אות שצריך להתכונן לקראתו הוא אות שסביר יותר לתפוס.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;התחלתי לשמור גרסה קטנה משלי. בחמש דקות לאחת ביום עבודה אני מפסיקה לכתוב, ובאחת אני חוזרת. זה לא הופך אותי לדייקנית יותר. זה נותן ליום אמצע, וזה יותר ממה שרוב השעונים מצליחים לעשות.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אלה השעות שמצפה הכוכבים המלכותי מפרסם עבור המבקרים בו. כדור הזמן פועל לפי שעון גריניץ’ בחורף ולפי שעון הקיץ הבריטי בקיץ, כך שבקיץ הוא נופל בצהריים לפי השמש, פחות או יותר. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הביטו בראש התורן, לא בתחתיתו. עד שהכדור נוחת, הרגע שעליו הודיע כבר חלף. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;נווט מעולם לא איפס את הכרונומטר. הוא רשם בכמה הוא טעה (השגיאה שלו) וכמה הטעות השתנתה מדי יום (הקצב שלו), והביא את שניהם בחשבון. פתיחת המכסה כדי להזיז את המחוגים הייתה גורמת נזק רב יותר מכל סטייה. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כדור הארץ מסתובב 360 מעלות ב-24 שעות, כלומר 15 שניות קשת בכל שניית זמן. דקת קשת של קו רוחב היא מייל ימי אחד, ולכן 15 שניות קשת הן רבע מייל ימי. ככל שמתרחקים מקו המשווה, קווי האורך מתכנסים, והשגיאה מצטמצמת יחד איתם. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הכדור בוושינגטון נפל בצהריים, לפי השעה המקומית, החל מ-1845. לאוניות בנמלים האמריקאיים הייתה אותה בעיה כמו לאוניות על התמזה; פשוט פתרו אותה באמצעות שעת צהריים אחרת. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;בסביבות 20 °C. הקול איטי מעט יותר באוויר קר — כ-331 מטרים בשנייה בנקודת הקיפאון — ולכן אחר צהריים של ינואר התותח נשמע מאוחר עוד יותר. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הקו לא תמיד היה אמין: בימים מסוימים האות הגיע חלש מדי מכדי לשחרר את הכדור, או לא הגיע כלל. במשך שנים עבר החוט מתחת לאדמה בלי בידוד ראוי, וכשמדובר בקרבת הים, זה מתכון לצרות. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;מעולם לא הייתי בליטלטון. כל מה שאני יודעת עליה מגיע מצילומים של המגדל שנבנה מחדש, שנראה, כמו דברים שנבנו מחדש, בטוח מעט יותר בעצמו מכפי שנראה המגדל הישן. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>הרכבת האחרונה היא הבטחה</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/the-last-train-is-a-promise/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/the-last-train-is-a-promise/</guid><description>הרכבת של 23:52 משאירה את העיירה כמעט ריקה מדי לילה. איש אינו זקוק לה, ודווקא משום כך היא חייבת לנסוע.</description><pubDate>Sun, 01 Nov 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;הרכבת האחרונה היוצאת מן&lt;/span&gt; העיר יוצאת בשמונה דקות לחצות, וברוב הלילות יש בה פחות נוסעים ממספר הדלתות שלה. ספרתי. ביום שלישי אחד באוקטובר היינו אחד־עשר בשישה קרונות: שתי אחיות שחזרו הביתה ממשמרת הערב, איש עם נרתיק צ’לו שנרדם כבר בתחנה הראשונה, חבורה של סטודנטים שירדו יחד בלי להיפרד, וכל השאר — כל אחת ואחד מאיתנו במושב הפונה לאחור, צופים באורות הרציפים כבים בזה אחר זה.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לפי כל חישוב, הרכבת של 23:52 לא אמורה להתקיים. אוטובוס היה עושה את העבודה בעשירית מהעלות, ושובר נסיעה במונית לאחיות היה עולה פחות. מפעילת הרכבת יודעת זאת; אחת לכמה שנים דוח של יועץ אומר זאת בטבלה.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; ובכל זאת הרכבת נוסעת, והגעתי לחשוב שהיא נוסעת משום שהיא לא באמת רכבת. היא הבטחה המודפסת בתחתית לוח הזמנים.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;מה-אומרת-השורה-האחרונה&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;מה אומרת השורה האחרונה&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;קראו כל לוח זמנים מלמטה למעלה, ואופיו משתנה. העמודות המוקדמות עוסקות בקיבולת: כמה אנשים, באיזו תדירות, באיזו מהירות. העמודה האחרונה עוסקת במשהו אחר. היא אומרת עד כמה מאוחר מותר לך להישאר בחוץ, ועד כמה רחוק מהבית יכולה שיחה לנדוד לפני שהיא חייבת להסתיים. היא מסמנת את גבולו החיצוני של הערב.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כשחברת רכבות מבטלת את הרכבת האחרונה שלה, המתלוננים הם לרוב לא מי שנסעו בה. אלה האנשים שאולי היו נוסעים בה. האישה שאף פעם לא פספסה את הרכבת של 23:52 עדיין מתכננת את ארוחות הערב שלה סביב הידיעה שהיא יכולה לפספס אותה. בטלו את הרכבת, וארוחת הערב מסתיימת בעשר, כי עכשיו יש סיכון, והסיכון הזה מספיק.&lt;/p&gt;
&lt;blockquote style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 16px;border-left:2px solid #b3241b;font-style:italic;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לוח זמנים הוא רשימת שעות. השורה האחרונה שלו היא רשימת היתרים.&lt;/p&gt;
&lt;/blockquote&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כתבתי את המשפט הזה על גבו של כרטיס ביום שלישי ההוא באוקטובר, ואני עדיין מאמינה בו, אף שהוא נקרא טוב יותר בחצות מאשר בבוקר.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;למי-היא-מיועדת&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;למי היא מיועדת&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;האחיות הן התשובה המתבקשת, והן חשובות. עיירה שרוצה שאנשים יעבדו בלילה חייבת להם דרך להגיע הביתה, כזו שאינה תלויה במישהו שיישאר ער ויחכה. אבל גם נגן הצ’לו חשוב, וכך גם הסטודנטים, וכך גם מי שאני על הרכבת הזאת: אישה שנשארה זמן רב מדי במקום טוב. הרכבת האחרונה היא הדרך של העיירה לומר שמותר להישאר זמן רב מדי, בגבולות הסביר, פעם אחת.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;יש רגע, כמה תחנות בהמשך הדרך, שבו הנהג מעמעם את האורות בקרונות הריקים כדי לחסוך בחשמל, והרכבת ממשיכה אל תוך החשכה כשרק הקרון שלנו מואר, כמו חדר שנישא אל מחוץ לבית. איש אינו מדבר. נגן הצ’לו ישן. זה המקום הציבורי ביותר שאני מכירה שבו אפשר להיות לבד לגמרי.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;מחירה-של-הבטחה&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;מחירה של הבטחה&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;איני מתיימרת שזו טענה שוועדת כספים תקבל. הבטחה יקרה דווקא משום שמקיימים אותה בלילות שאין בה צורך. זה מה שהופך אותה להבטחה ולא לשירות.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; ביום שבו הרכבת של 23:52 תיסע רק כשהיא מלאה, היא תחדל להיות הרכבת האחרונה ותהפוך לעוד רכבת שבמקרה נוסעת מאוחר.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אז אני סופרת את הנוסעים, ואיני מספרת לאיש מה המספר. אחד־עשר הוא מספר קטן. והוא גם בדיוק מספר האנשים הדרוש כדי למלא עיירה בידיעה שאפשר לחזור הביתה.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הדוח האחרון זהיר והוגן, ואורכו כארבעים עמודים. ההמלצה שלו מופיעה בפסקה השנייה; שלושים ותשעת העמודים הנותרים מסבירים למה איש לא יפעל לפיה. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;ההבחנה הזאת באה מסבתא שלי, שאמרה אותה על מגדלורים, לא על רכבות. היא מעולם לא ראתה מגדלור; היא התכוונה לאחיה, שהתקשר בכל יום ראשון, בין שהיה לו מה לומר ובין שלא. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>הצ&apos;לן שוב</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/the-cellist/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/the-cellist/</guid><description>האיש עם נרתיק הצ&apos;לו היה שוב ברכבת האחרונה, ישן כבר מהתחנה הראשונה. הערה קטנה על נוסע קבוע.</description><pubDate>Tue, 20 Oct 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;האיש עם נרתיק הצ’לו היה שוב ברכבת של 23:52. הוא ישן מהתחנה הראשונה, כמו בפעם הקודמת, יד אחת מונחת על הנרתיק, כאילו הוא עלול להסתלק בלעדיו. ראיתי אותו כבר ארבע פעמים ומעולם לא ראיתי אותו ער, והחלטתי שאיני רוצה לדעת היכן הוא מנגן. יש נוסעים קבועים שעדיף להשאיר בגדר מזג אוויר.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>ארבע דקות, עדכון</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/four-minutes/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/four-minutes/</guid><description>אחרי המאמר על שעון המטבח, קוראים שלחו לי סיפורים על השעונים הלא מדויקים שלהם. הסטייה הנפוצה ביותר היא חמש דקות; השיא הוא עשרים ושתיים.</description><pubDate>Sun, 12 Jul 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אחרי המאמר על שעון המטבח שלי, קוראים שלחו לי סיפורים על השעונים הלא מדויקים שלהם: כאלה שממהרים, כאלה שמפגרים, ובמקרה אחד שעון שהולך לאחור בכוונה. הסטייה הנפוצה ביותר היא חמש דקות. השיא הוא עשרים ושתיים — של קוראת שאומרת שמעולם לא איחרה, ואף פעם אחת לא ידעה מה השעה. אני לא מפרסמת שמות. כל אחד מהשעונים האלה הוא סוד משפחתי.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>שעון המטבח מקדים בארבע דקות</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/the-kitchen-clock/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/the-kitchen-clock/</guid><description>בכל בית יש שעון שמכוון בכוונה כך שיטעה. על השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו על הזמן, ולמה הם עובדים.</description><pubDate>Sun, 07 Jun 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;השעון במטבח שלי מקדים&lt;/span&gt; בארבע דקות. אני יודעת את זה, כל מי שאי פעם התארח בדירה יודע את זה, ובכל זאת, בכל בוקר הוא עושה את שלו: אני מביטה בו, רואה שאיחרתי, ממהרת — ומגיעה בזמן. שעון שכולם יודעים שהוא לא מדויק אמור להיות חסר תועלת. שלי הוא החפץ השימושי ביותר בחדר.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;שקר-שעובד&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;שקר שעובד&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;שאלתי סביבי, וכמעט לכל מי שאני מכירה יש שעון כזה. אחותי משאירה את שעון המכונית שלה מקדים בשבע דקות. עמיתה שלי מכוונת את כל השעונים בבית לעשר דקות קדימה, חוץ מהשעון בחדר השינה, שמראה את השעה הנכונה, “כדי שאוכל לישון”. האופה ברחוב שמאחורי השוק משאיר את השעון שמעל התנור שלו מקדים בשלוש דקות, וכך הוא עושה כבר שלושים שנה, אף שלא ידע לומר לי למה.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt;&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;מה שמעניין אותי הוא שהשקר ממשיך לעבוד הרבה אחרי שגילינו אותו. אפשר היה לחשוב שידיעה שהשעון מקדים בארבע דקות תאפשר לי פשוט להפחית ארבע דקות ולהירגע. אבל לא. החיסור דורש מאמץ, ובדקות הראשונות של הבוקר אין לי מאמץ מיותר. השעון מהיר מחשבון הראש שלי, ולכן הוא מנצח.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;זמן-שאפשר-להתווכח-איתו&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;זמן שאפשר להתווכח איתו&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;נדמה לי שיש כאן גם משהו נוסף. שעון שמכוון בדיוק הוא סמכות: אין מה לומר לו. שעון שטועה קצת הוא בן־לוויה. יש לו אישיות. אפשר להתווכח איתו, למלמל לעברו, לסלוח לו. הוא שייך לבית באופן שהשעה בטלפון, המדויקת עד השנייה וזהה לכולם, לעולם לא תהיה שייכת לו.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;השעונים הציבוריים אמורים להיות מדויקים, וכך צריך להיות. המעבורת לא הייתה מתפקדת בלעדיהם. אבל מותר לנו שהשעונים שאנחנו מחזיקים בבית יהיו שלנו, ומשום שהם שלנו, מותר להם לטעות בדרכנו המיוחדת.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;חשבתי לכוון את השעון שלי לשעה הנכונה. החלטתי שלא. עד סוף חיי אאחר בארבע דקות.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כששאלתי אותו שוב, הוא אמר שללחם לא משנה מה השעה, וגם לו לא — עד הקפה. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>שעון התחנה עוצר לרגע מדי דקה</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/the-station-clock/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/the-station-clock/</guid><description>השעון הגדול בתחנה עוצר בראש כל דקה וממתין לאות. שיעור בשמירה על קצב משותף.</description><pubDate>Sun, 05 Apr 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;השעון הגדול באולם התחנה עושה דבר שלא הבחנתי בו עד האביב הזה: מחוג השניות שלו מתקדם מעט מהר יותר מקצב של שנייה לשנייה, ואז נעצר בראש הדקה וממתין, דומם לחלוטין, לאות שמגיע ממקום אחר. ואז מחוג הדקות קופץ, והשעון מתחיל שוב. הוא שומר על הזמן בכך שהוא טועה לרגע, ואז מסתנכרן. אני יכולה לחשוב על דרכים גרועות יותר לחיות.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>קריאת לוח גאות ושפל</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/reading-a-tide-table/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/reading-a-tide-table/</guid><description>לוח גאות ושפל הוא שנה שלמה של הים, מחושבת מראש ומוצמדת לחלון. איך קוראים אותו, ומה הוא אינו מספר.</description><pubDate>Sun, 01 Feb 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;בחלון של משרד הנמל&lt;/span&gt; תלוי דף שמנבא את מצב הים לשנה שלמה. לכל יום רשומים בו זמני שתי הגאויות ושתי השפלות, וגובהה של כל אחת מהן, עד לסנטימטר. הוא הודפס לפני תחילת השנה. ככל הידוע, הוא מדויק.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;בעיניי זה אחד המסמכים המדהימים ביותר שעיר מחזיקה, וכמעט איש אינו עוצר לקרוא אותו.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;איך-מנבאים-את-מצב-הים&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;איך מנבאים את מצב הים&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;גאות ושפל אינם מזג אוויר. הם חשבון. המים עולים ויורדים מפני שהירח והשמש מושכים אותם, ומפני שכוחות המשיכה האלה חוזרים במחזורים שאפשר למדוד: המחזור העיקרי, שמניע הירח, נמשך קצת יותר משתים־עשרה שעות ועשרים וחמש דקות, ולכן הגאות מגיעה מדי יום כחמישים דקות מאוחר יותר.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; הוסיפו לכך את המחזור הקטן יותר של השמש, את התנודות האיטיות במסלול הירח ואת תוואי החוף המסוים, ואפשר לחשב את מצב הים שנים מראש. במשרד אינם צופים בגאות של מחר. הם פשוט בודקים אותה בלוח.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כאן הגאות והשפל קטנים. ביום רגיל, ההפרש בין שיא הגאות לשפל נמוך מגובהו של שולחן מטבח, ומבקרים מחופי האוקיינוס צוחקים על כך. אבל קטן אין פירושו חסר חשיבות. הפרש הגובה הזה הוא שקובע אם המדרגות הישנות שליד שוק הדגים יבשות, אם סירה בעלת שדרית עמוקה יכולה לצאת ממקום עגינתה, ואם הילדים יכולים ללכת אל הסלע שעליו טבעת הברזל.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;מה-הוא-אינו-מספר&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;מה הוא אינו מספר&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;ללוח יש שתיקה גדולה אחת, ומי שחיים על פיו לומדים עליה מוקדם. הוא מנבא את הים שהירח יוצר. הוא אינו יכול לנבא את הים שהרוח יוצרת. רוח דרומית חזקה דוחפת מים אל החוף, והגאות מגיעה לגובה רב יותר מזה שמודפס; רוח קרה מצפון־מזרח, זו שיורדת מן הרמה בחורף, יכולה להרחיק את הים ולהשאיר את מפלס המים בנמל נמוך מכפי שמישהו ציפה.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt;&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לכן קוראים את הלוח ועין אחת נשארת נשואה לשמים. הדייגים ששאלתי אינם סומכים עליו, אך גם אינם מתעלמים ממנו. הם מתייחסים אליו כמו אל הוראות הדרך של חבר טוב מאוד: הכבישים מתוארים נכון, אבל מצב התנועה לא.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני חושבת שזו הדרך הנכונה לקרוא את רוב הדברים המודפסים שמתיימרים לדעת את העתיד. קראו את החשבון. אחר כך הביטו מבעד לחלון.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;מדעני גאות ושפל קוראים למחזוריות הסדירה הזאת רכיבים, ולרכיב הירחי העיקרי יש את השם היבש להפליא M2. תחזית גאות ושפל מחברת יחד עשרות מהם, ולכל אחד מהירות ועוצמה משלו עבור נמל מסוים. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;בימים ההם משרד הנמל מדביק פתק בכתב יד לפינת לוח הגאות והשפל. בכל פעם כתובות בו אותן שלוש מילים, שלא אתרגם כי הן אינן מנומסות. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>השפל נמוך יותר מכפי שנדפס</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/low-water/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/low-water/</guid><description>רוח צפונית־מזרחית קרה רוקנה את הנמל, והורידה את מפלסו בעשרים סנטימטרים נוספים מעבר למה שהבטיחה טבלת הגאות. כך נאמר בפתק שעל החלון.</description><pubDate>Sun, 18 Jan 2026 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הרוח הקרה ירדה מן הרמה במהלך הלילה, ובבוקר היה מפלס הנמל נמוך בעשרים סנטימטרים ממה שהבטיחה טבלת הגאות. על המדרגות הישנות ליד שוק הדגים הופיע פס ירוק שאיש לא ראה מאז החורף שעבר. בפינת טבלת הגאות שבחלון המשרד הודבק הפתק בכתב יד, אותן שלוש מילים כתמיד. נער העתיק אותן למחברת. לא עצרתי בעדו.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>מה כותבים קוראים בשוליים</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/margins/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/margins/</guid><description>עותק משומש של קובץ מסות ישן, שעליו כתבו בעיפרון שלושה קוראים שונים לאורך חמישים שנה.</description><pubDate>Sun, 07 Dec 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;השבוע קניתי קובץ מסות משומש במחיר של קפה. שלושה קוראים שונים כתבו בשוליו במשך מה שנראה כחמישים שנה: אחד בעט נובע, וכולו סימני שאלה; אחד בעיפרון, שמותח קווים מתחת וכותב ״כן״; ואחד בעט כדורי, שמתקן את האחרים. הקורא שכותב בעט כדורי תמיד צודק, ואני מחבבת אותו הכי פחות. הספר טוב יותר בזכות שלושתם.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>החופשה הארוכה של סימן הפסקה</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/the-pilcrows-long-holiday/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/the-pilcrows-long-holiday/</guid><description>סימן הפסקה ¶ פתח פעם כל מחשבה חדשה באותיות אדומות. אחר כך השאירו המדפיסים מקום בשבילו ולא שבו עוד. על רוח הרפאים שבתחילתה של כל פסקה.</description><pubDate>Sun, 02 Nov 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;הביטו בתחילתה של כל&lt;/span&gt; פסקה בספר מודפס ותראו חלל קטן וריק: הזחה. הוא נראה כמו לא־כלום, וזה פחות או יותר מה שהוא. זה המקום שבו היה פעם סימן.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הסימן הוא סימן הפסקה, ¶, האות ההפוכה והמוכפלת שמעבדי תמלילים עדיין מציגים כשמבקשים מהם לחשוף תווים נסתרים. במשך תקופה ארוכה בתולדות הכתיבה הוא כלל לא היה נסתר. הוא ניצב בראשיתה של מחשבה חדשה, צויר לעיתים קרובות באדום, והודיע לקוראים שטיעון אחד הסתיים ואחר החל.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;אות-שהפכה-לסימן&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;אות שהפכה לסימן&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;סימן הפסקה החל את דרכו כאות. סופרים שכתבו בלטינית סימנו חלק חדש, &lt;em style=&quot;font-style:italic;&quot;&gt;capitulum&lt;/em&gt;, באות C, ובמרוצת מאות השנים נוספה ל־C משיכה אנכית, ואז שנייה, והקערה שלה התמלאה, עד שכבר לא נראתה כלל כמו אות אלא כמו דגלון שחור קטן.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; לעיתים קרובות הוסיפו אותו לאחר שהטקסט נכתב, בידיו של אדם אחר ובדיו אחר: המאדים, שתפקידו היה להוסיף את האדום.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;חלוקת העבודה הזאת היא המקום שבו התחילו הצרות. הסופר היה משאיר בתחילתו של כל חלק מקום שהמאדים ימלא. כשהדפוס הגיע, המדפיסים שמרו על המנהג: הם סידרו את הטקסט השחור והותירו מקום ליד שתוסיף את הסימנים האדומים אחר כך. אלא שהידיים, יותר ויותר, לא באו.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; ספרים יצאו לאור כשהרווחים ריקים. הקוראים התרגלו לרווחים. בסופו של דבר הרווח עצמו היה לסימן.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;ההזחה-כרוח-רפאים&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;ההזחה כרוח רפאים&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני מוצאת שזה אחד הסיפורים הנוגעים ללב ביותר בתולדות הדף. כל פסקה מוזחת שקראת אי־פעם נושאת בראשה היעדר קטן, קווי המתאר של סימן אדום שאיש לא צבע. כבר חמש מאות שנה אנחנו קוראים את רוח הרפאים של סימן הפסקה וקוראים לה שטח לבן.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הדפים האלה מחזירים מעט מן האדום. לכל פסקה במסה יש מספר בשוליים, בדיו השני, והמילים הראשונות בכל מסה מודפסות באדום, כפי שהמאדים היה מסמן את המקום שבו טקסט מתחיל. אין כאן נוסטלגיה. מספר מועיל: הוא מאפשר לקוראת להצביע על המקום המדויק שבו היא חולקת עליי. אני חושדת שלשם כך נועדו תמיד הסימנים האדומים.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לשם יש סיפור ארוך משלו, שעובר דרך הצרפתית והאנגלית, דרך המילה היוונית &lt;em style=&quot;font-style:italic;&quot;&gt;paragraphos&lt;/em&gt;, סימן בשוליים. עד שהגיע לאנגלית הוא כבר הפך, בין השאר, ל-“pylcrafte”. אז כללי האיות היו גמישים יותר. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;ההיגיון הכלכלי היה פשוט. את הטקסט השחור היה אפשר להדפיס מאות פעמים בשעה; את הסימנים האדומים היה צריך לצייר אחד־אחד. אחד היה זול והשני לא, והזול ניצח. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>הפעמון ביום ראשון</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/the-bell-on-a-sunday/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/the-bell-on-a-sunday/</guid><description>המאפייה סגורה בימי ראשון, ובכל זאת, בתשע ורבע, שני חלונות ברחוב נפתחים. ההרגל מאריך ימים יותר מהלחם.</description><pubDate>Sun, 12 Oct 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;המאפייה שמאחורי השוק סגורה בימי ראשון. ובכל זאת, בתשע ורבע, שני חלונות ברחוב נפתחים, ונשארים פתוחים דקה, ושוב נסגרים. צפיתי בזה קורה שלושה ימי ראשון ברציפות. איש לא חיכה ללחם. הם חיכו לפעמון, מכוח ההרגל, וכשהוא לא צלצל חזרו לשגרת הבוקר שלהם מעט מאוכזבים, ואני חושבת, מעט רגועים יותר מן הידיעה שלשבוע יש מתווה.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>פעמון האופים</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/a-bell-for-the-bakers/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/a-bell-for-the-bakers/</guid><description>ברחוב שמאחורי השוק המקורה אופה מצלצל בפעמון יד כשהנגלה השנייה יוצאת מהתנור. היסטוריה קצרה של צליל שמודיע מה השעה.</description><pubDate>Sun, 07 Sep 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;בימי חול בתשע ורבע&lt;/span&gt;, ובשבתות בתשע וחצי, נשמע צלצול של פעמון יד ברחוב הצר שמאחורי השוק המקורה. זהו פעמון פליז קטן עם ידית עץ, מן הסוג שמורה השתמשה בו פעם כדי לסיים הפסקה, ומצלצל בו מי משני האופים שידיו מקומחות באותו רגע. פירוש הדבר שהנגלה השנייה יצאה מהתנור. כך הוא מודיע ברחוב הזה כבר זמן רב יותר מכפי שאחד מהם חי.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;נדמה שאיש מתחת לגיל חמישים אינו יודע זאת. התושבים הצעירים חושבים שהפעמון הוא תוספת נחמדה, קצת תיאטרליות בשביל המבקרים. המבוגרים לובשים את מעיליהם.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;הנגלה-הראשונה-והנגלה-השנייה&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;הנגלה הראשונה והנגלה השנייה&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הנגלה הראשונה במאפייה מיועדת למי שיוצאים לדרכם: לעובדים, להורים שממהרים להסיע את הילדים לבית הספר, לכל מי שאוכלים בעמידה. היא יוצאת בשש ונחטפת עד שבע. הנגלה השנייה מיועדת למי שנשארים. זה הלחם לארוחת הצהריים, הלחמניות לאישה הזקנה בקומה השלישית שכבר אינה עולה במדרגות לפני עשר, הכיכר ששכנה נושאת למעלה בשבילה.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הפעמון קיים מפני שהנגלה השנייה היא הבטחה מסוג אחר. הלקוחות שלה אינם עוברים ליד החנות בדרכם לאנשהו; צריך לקרוא להם. לפני הטלפונים, לפני שלמישהו היה שעון במטבח שאפשר לסמוך עליו, צליל היה הדרך היחידה להודיע לרחוב שמשהו חם מחכה בו.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt;&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;שעון-שהוא-צליל&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;שעון שהוא צליל&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני אוהבת שהפעמון מציין את הזמן בלי להראות אותו. אי אפשר לקרוא אותו, רק לשמוע, והוא נשמע אחרת מכל חלון: חד בפינת הרחוב, עמום מעבר לחצר, כמעט לא נשמע בקומות העליונות, שם אנשים תמיד סמכו על מי שגרו מתחתיהם שיעבירו את הידיעה למעלה. כך הוא מודד לא רק את השעה אלא גם את הרחוב, את עומקו ואת רוח השכנות שבו.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כששאלו את האופים לפני כמה שנים אם יפסיקו לצלצל בו עכשיו שלכולם יש טלפון, אמר המבוגר מבין השניים שיפסיק כשהלחם יחדל להיות מוכן. זו הייתה תשובה טובה יותר מכפי שהשאלה הייתה ראויה לה.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt;&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;שעוני מטבח הם נושא שיופיע בהמשך הסדרה, או לפחות קרוב משפחה שלו. הם כמעט אף פעם לא מראים את השעה הנכונה, וכמעט אף פעם לא סומכים עליהם — וזה לא אותו הדבר. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני הייתי זו ששאלה. קיוויתי לציטוט על מסורת. קיבלתי אחד על לחם, שזה אותו הדבר, רק מועיל יותר. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>לוח זמנים במגירה</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/a-timetable-in-a-drawer/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/a-timetable-in-a-drawer/</guid><description>כשפיניתי מגירת מטבח מצאתי לוח זמנים של אוטובוסים משנת 2009. כל הקווים שמופיעים בו עדיין פועלים, ואף אחד מהם לא באותן שעות.</description><pubDate>Sun, 10 Aug 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כשפיניתי מגירת מטבח מצאתי לוח זמנים של אוטובוסים משנת 2009, מקופל לשמונה חלקים ורך כבד. כל הקווים שמופיעים בו עדיין פועלים. אף אחד מהם לא באותן שעות. קו 14 נהג לצאת שבע דקות אחרי השעה העגולה; עכשיו הוא יוצא שתים־עשרה דקות אחריה. מתישהו בין אז לעכשיו התקיימה פגישה, וחמש דקות מבוקריהם של כולם הוזזו, ואיש אינו זוכר שהסכים לכך.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>על מענה מאוחר למכתבים</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/on-answering-letters-late/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/on-answering-letters-late/</guid><description>קוראת כתבה לי במרץ. עניתי ביולי. התנצלות קצרה, שבאמצעה הפכה להגנה על האיחור בתשובה.</description><pubDate>Sun, 06 Jul 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;קוראת כתבה לי במרץ&lt;/span&gt; על המסה שלי על המעבורת. היא גדלה בגדה הרחוקה וזכרה את צופר המעבורת אחרת: שתי צפירות קצרות, אמרה, ולא אחת ארוכה, ורק בערפל. זה היה מכתב שקול ונדיב, בן שלושה עמודים, מן הסוג שכותבים בערב שלם. עניתי לה בשבוע שעבר. עכשיו יולי.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני רוצה להתנצל בפניה כאן, בפומבי, כי הגיע לה לקבל תשובה מהר יותר. אני גם רוצה לומר מדוע איני בטוחה שהגיעה לה תשובה מהירה יותר.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;קצב-הדברים&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;קצב הדברים&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;רוב ההודעות שמגיעות כיום מצפות לתשובה בתוך הזמן שנדרש לשלוח אותן. מכתב כמו שלה מבקש דבר אחר. הוא נכתב לאט, בכוונה, והאיטיות שלו הייתה חלק ממה שאמר: חשבתי על זה, והייתי רוצה שגם את תחשבי על זה. תשובה שנכתבה עוד באותו ערב הייתה מנומסת. אבל היא הייתה גם מעין סירוב, דרך לסגור את העניין במקום להיכנס אליו.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אז נכנסתי לעניין. חזרתי אל המעבורת. שאלתי את איש הצוות על אותות ערפל, והוא הביט בי כאילו שאלתי אם סירות צפות, ואז הסביר לי באריכות שהיא צדקה.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; שאלתי שניים מהשחיינים הוותיקים, שלא הסכימו זה עם זה וגם לא איתה. קראתי את תקנות הנמל, שאינן מכריעות דבר והן ארוכות מאוד. עד שכתבתי לה בחזרה, כבר הייתה לי תשובה טובה יותר מזו שהייתי שולחת במרץ, ושלוש שאלות חדשות להוסיף בסופה.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;כלל-קטן&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;כלל קטן&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אינני רוצה להפוך את אי־הסדר שלי למעלה. יש מכתבים שצריך להשיב עליהם מיד, וגם בהם נכשלתי. אבל התחלתי לדבוק בכלל אחד, ששאלתי מחבר שמחזיק חנות ספרים: להשיב במהירות להודעה קצרה ולאט למכתב איטי, ולעולם לא להפך.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;היא כתבה לי בחזרה שהתשובה שלי הגיעה בבוקרו של היום החמים הראשון בשנה. היא אמרה שהיה שווה לחכות. אני חושדת שהיא אמרה זאת מתוך טוב לב. ובכל זאת, אני שומרת את המכתב.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;שתי צפירות קצרות בערפל, צפירה ארוכה אחת ביציאה במזג אוויר בהיר. המסה תוקנה, בצירוף הערה. תיקונים הם המכתבים המועילים ביותר שאני מקבלת, ואלה שאני משיבה עליהם הכי מהר. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>שתי צפירות קצרות</title><link>https://journal.folionine.com/he/notes/two-short-blasts/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/notes/two-short-blasts/</guid><description>תיקון מקורא, שאיש צוות הסיפון אישר: בערפל המעבורת משמיעה שתי צפירות קצרות, ולא צפירה ארוכה אחת.</description><pubDate>Sun, 15 Jun 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אדם שגדל בחוף הרחוק כתב לי לספר שבערפל המעבורת משמיעה שתי צפירות קצרות, ולא צפירה ארוכה אחת. איש צוות הסיפון מאשר זאת. הצפירה הארוכה מיועדת לבקרים בהירים. תיקנתי את המסה ואני אסירת תודה: אין כמו תיקון כדי להוכיח שמישהו קרא עד הסוף.&lt;/p&gt;
</content:encoded><category>רשימות</category></item><item><title>המעבורת שאינה מחכה לאיש</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/the-ferry-that-waits-for-no-one/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/the-ferry-that-waits-for-no-one/</guid><description>המעבורת של 6:40 אל הגדה הרחוקה יוצאת בזמן כל עוד מישהו זוכר. מה לומדת עיירה מסירה שאינה מחכה.</description><pubDate>Sun, 04 May 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;המעבורת הראשונה יוצאת בעשרים&lt;/span&gt; לשבע, והיא יוצאת בעשרים לשבע. ניסחתי זאת כך כי כאן אומרים את זה כך, באותה הדגשה על החצי השני, כמו שאומרים על חברה שהיא ישרה והיא ישרה. כבש המעבורת מורם ב־6:39 וחמישים שניות. אם את רצה לאורך הרציף באותו רגע, איש הצוות שעל הסיפון יביט בך באהדה ולא יזוז.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הייתי האדם הזה פעמיים. בפעם הראשונה זעמתי. בפעם השנייה הבנתי שאהדתו של איש הצוות שעל הסיפון אמיתית, ושזו בדיוק הנקודה.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;סירה-כשעון&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;סירה כשעון&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;מעבורת השומרת על דיוק מושלם אינה עניין של נוחות. היא מכשיר. האנשים שעל הגדה הרחוקה מכוונים את בוקריהם לפי צופרה, שנישאת מעל המים דקה לפני ההפלגה; המאפייה פותחת את תריסיה כשהיא שומעת אותה, והזקנים ששוחים מהסלעים בכל עונה נעזרים בה כדי להחליט מתי קר להם מספיק כדי לצאת.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; איש לא תכנן את זה. הסירה הייתה דייקנית במשך זמן רב כל כך, עד שהעיירה התארגנה סביב הדייקנות, כמו גן שמתארגן סביב חומה.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אילו המעבורת הייתה מתחילה לחכות למאחרים, היא לא הייתה נעשית אדיבה יותר. היא הייתה נעשית עמומה. כל אדם על הרציף היה מנהל משא ומתן עם כל האחרים: דקה לאישה עם העגלה, דקה לילד שתמיד מאחר, דקה בשבילי. הצופר היה נשמע ב־6:41, ואז ב־6:43, והשחיינים היו נשארים במים זמן רב מדי.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;טוב-הלב-שבאיהמתנה&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;טוב הלב שבאי־המתנה&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;על מה איש הצוות שעל הסיפון מגן, כשהוא אינו מוריד את הכבש, הוא הבוקר של כל האחרים. אהדתו נתונה לי; נאמנותו נתונה ללוח הזמנים, כלומר לארבעים האנשים שהגיעו בזמן. ככל שאני מתבגרת, הדבר הזה מרגש אותי יותר. רוב המוסדות מתכופפים בפני מי שעומד מולם וקוראים לזה שירות. המעבורת אינה מתכופפת בפני איש, ואינה קוראת לזה דבר.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;יש סירה שנייה ב־7:20. גם את זה כולם יודעים.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; החמצת המעבורת הראשונה מעולם לא הותירה איש תקוע; היא רק גרמה להם לאחר, וכאן, איחור הוא דבר שאת נושאת באחריות לו. אי אפשר להאשים את הסירה. הסירה יצאה בעשרים לשבע.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;יש ארבעה כאלה, כולם בני יותר משבעים. בכל בוקר הם מתווכחים על טמפרטורת המים ומכריעים בוויכוח באמצעות הצופר: מי שעדיין במים כשהוא נשמע — ניצח. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;המעבורת של 7:20 דייקנית הרבה פחות. לאיש לא אכפת. זו המעבורת השנייה; תפקידה לסלוח. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item><item><title>בשבח הערת השוליים</title><link>https://journal.folionine.com/he/essays/in-praise-of-the-footnote/</link><guid isPermaLink="true">https://journal.folionine.com/he/essays/in-praise-of-the-footnote/</guid><description>הערת שוליים היא קול שני מתחת לראשון: הכותבת מתווכחת עם עצמה בגופן קטן יותר. הגנה על החלק השקט ביותר של הדף.</description><pubDate>Sun, 02 Mar 2025 00:00:00 GMT</pubDate><content:encoded>&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;text-transform:uppercase;letter-spacing:0.06em;font-size:0.86em;&quot;&gt;להערת השוליים יש מוניטין&lt;/span&gt; רע, ורובו מוצדק. שם אנשי אקדמיה מסתירים את הטיעונים שהם חוששים להעלות בגלוי, שם עורכי דין קוברים את הסעיף שעוד יתברר כחשוב, ושם סוג מסוים של סופרים הולך להפגין תחכום על חשבון הקוראים.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;1&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; כשאנשים אומרים שהם שונאים הערות שוליים, בדרך כלל הם מתכוונים שהם שונאים את הצורך להשפיל מבט אל תחתית הדף ולגלות שכל אותה שיחה אמיתית התנהלה שם כל הזמן.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני רוצה להגן בכל זאת על הערת השוליים, כי אני חושבת שהמוניטין הרע שלה נובע משימוש רע, ושימוש טוב הוא אחת מהנאות הקריאה הקטנות.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;שני-קולות&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;שני קולות&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הערת שוליים טובה היא קול שני. הטקסט הראשי מדבר בקצב של הטיעון; ההערה פוסעת לצדו ואומרת דבר שאין לטיעון זמן לומר. מקור. ספק. בדיחה שהייתה שוברת את הפסקה אילו סופרה בתוכה. הקורא יכול להקשיב או לא. זאת כל הנקודה: הערת שוליים היא החלק היחיד בדף שמבקש רשות.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לכן אני מציבה את ההערות שלי לצד הטקסט ולא מתחתיו. במסך רחב הן יושבות בשוליים, לצד השורה שאליה הן שייכות, כך שהקול השני נשמע באותו רגע כמו הראשון.&lt;sup style=&quot;line-height:0;font-size:0.75em;&quot;&gt;&lt;span style=&quot;color:#b3241b;&quot;&gt;2&lt;/span&gt;&lt;/sup&gt; בטלפון, שאין בו שוליים, הן חוזרות לסוף, כמו ההערות במהדורת כיס. כך או כך, הטקסט הראשי לעולם אינו עוצר כדי להמתין להן.&lt;/p&gt;
&lt;h2 id=&quot;כלל-להערות&quot; style=&quot;margin:1.6em 0 0.5em;font-size:22px;line-height:1.25;font-weight:600;color:#171615;&quot;&gt;כלל להערות&lt;/h2&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;אני מקפידה על כלל אחד, שאותו אני מפרה רק בכוונה: הערה יכולה להוסיף, אך לא להציל. אם משפט זקוק להערת השוליים שלו כדי להיות מובן, המשפט שגוי וההערה היא תחבושת. המבחן הוא לקרוא את המסה בלי אף אחת מההערות. אם היא עדיין עומדת על תילה, ההערות הן מתנה. אם היא קורסת, הן היו פיגומים, ופיגומים צריך לפרק לפני שמישהו נכנס לגור.&lt;/p&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;כשקוראים כך, הערת שוליים היא מעשה של אמון. היא אומרת לקוראת: הנה משהו שמצאתי מעניין, ואני מאמינה שתחליטי בעצמך אם גם את מוצאת אותו מעניין.&lt;/p&gt;
&lt;div style=&quot;margin-top:2em;padding-top:1em;border-top:1px solid #e6e3de;font-size:15px;color:#5a5650;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;margin:0 0 0.5em;font-size:12px;letter-spacing:0.14em;text-transform:uppercase;color:#5a5650;&quot;&gt;הערות&lt;/div&gt;
&lt;ol style=&quot;margin:0 0 1em;padding:0 0 0 22px;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;לא אנקוב בשמות. אתם יודעים איזה מין ספר. להערות יש הערות. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;li style=&quot;margin:0 0 0.35em;&quot;&gt;
&lt;p style=&quot;margin:0 0 1em;font-size:18px;line-height:1.6;color:#171615;&quot;&gt;הערות שוליים הן עניין עתיק. סופרים מימי הביניים וקוראיהם מילאו את שולי כתבי היד בתיקונים, בהערות ולעיתים גם בתלונות על הקור. &lt;/p&gt;
&lt;/li&gt;
&lt;/ol&gt;
&lt;/div&gt;</content:encoded><category>מסות</category></item></channel></rss>